הבהרה: מאמר זה עוסק אך ורק בהיבטים המשפטיים של עבירת האיומים במסגרת ההליך הפלילי. הוא מיועד לאנשים שנחקרים בחשד לעבירה זו, שהוגש נגדם כתב אישום, או המבקשים להבין את גבולות האחריות הפלילית.
עבירת האיומים, הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, תשל״ז-1977, היא מן העבירות הנפוצות ביותר בדין הפלילי הישראלי. בשנים האחרונות, על רקע ריבוי מחלוקות בחברה, גילו בתי המשפט חוסר סובלנות גובר כלפי מעשי איום והחמירו את הענישה. איום - בין אם יש כוונה לממשו ובין אם לאו - מהווה סוג של אלימות הפוגעת בערך המוגן של הביטחון האישי.
לשון החוק - סעיף 192 לחוק העונשין
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים."
העונש המרבי הקבוע בחוק הוא שלוש שנות מאסר. מדובר בעבירה מסוג עוון. בפועל, הענישה נקבעת על פי מכלול נסיבות: חומרת האיום, ההקשר, העבר הפלילי של הנאשם, יחסי הצדדים, והאם האיום נשאר בשלב המילה בלבד.
מה נחשב איום פלילי?
לא כל התייחסות שלילית או אמירה אגרסיבית עולה כדי איום פלילי. סעיף 192 מגדיר את העבירה באופן כללי באמצעות המילים "בכל דרך שהיא", אך בתי המשפט מבחינים בין איומים ממשיים הפוגעים בערך המוגן, לבין אמירות תסכול שאינן מגיעות לרף הפלילי.
המבחן האובייקטיבי - מבחן האדם הסביר
בהתאם לפסיקה הישראלית, השאלה האם אמירה מהווה איום נבחנת לפי מבחן אובייקטיבי - כיצד אדם סביר, המצוי בנסיבות המאוים, היה מפרש את ההתנהגות (ע״פ 103/88 ליכטמן נ׳ מדינת ישראל; ע״פ 3779/94 חמדני נ׳ מדינת ישראל).
אין נפקות לרגשיותו או לאטימותו הסובייקטיבית של המאוים - הקובע הוא האופן שבו האדם הרגיל מן הישוב היה חש בנסיבות אלה.
צורות ביצוע האיום
עבירת האיומים יכולה להתבצע במגוון דרכים:
- איומים מילוליים - אמירת דברי איום ישירות, בשיחה פנים מול פנים או בטלפון.
- איומים בכתב - הודעות SMS, דוא״ל, מכתבים.
- איומים ברשתות חברתיות - פרסום דברי איום בפוסטים, תגובות או הודעות פרטיות.
- איומים בשפת גוף - הנפת אגרופים, סימון "אקדח" עם האצבעות, או כל מחווה אחרת המוסרת מסר מאיים.
- איומים מרומזים - אמירות עמומות וסמליות הנושאות תוכן מאיים, בהתאם לנסיבות ולקשר בין הצדדים.
יסודות העבירה - ניתוח משפטי
היסוד העובדתי (Actus Reus)
עבירת האיומים היא עבירה התנהגותית (בניגוד לעבירה תוצאתית). משמע, די בכך שהתבצע מעשה האיום - אין צורך להוכיח שנגרמה תוצאה ממשית. האיום צריך להיות מופנה כלפי אדם ספציפי (ולא כנגד כלל הציבור).
הפגיעה המאיימת צריכה להיות "שלא כדין". בפסיקה נקבע כי ״שלא כדין״ מתייחס לפגיעה שבה מאיימים ולא לאמירת האיום עצמה. התביעה צריכה להראות שהמעשה שבו מאיימים אסור לפי הדין, והנאשם רשאי להצביע על הצדק בדין לאותו מעשה. לכן גם איום בכוח פיזי עשוי להיות כדין כשיש לו הצדק, למשל איום לסלק בכוח מסיג גבול מן הבית (רע״פ 8736/15 צוברי בר נ׳ מדינת ישראל, פסקאות 27, 33-34 ו-42 (17.1.2018)).
היסוד הנפשי (Mens Rea)
היסוד הנפשי הנדרש הוא כוונה - בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו. התביעה נדרשת להוכיח:
- מודעות - המאיים היה מודע לכך שמעשיו או דבריו עלולים להפחיד או להקניט.
- כוונה - המאיים שאף או קיווה להפחיד או להקניט, ברמת הסתברות גבוהה עד קרבה לוודאות.
חשוב: אין צורך להוכיח כוונה לממש את האיום - די בכוונה להפחיד.
ההבחנה בין איום לאזהרה
אחת מסוגיות הדין המרכזיות בתיקי איומים היא ההבחנה בין איום פלילי לבין אזהרה לגיטימית. בפרשת ליכטמן הציג השופט א׳ ברק מבחן עזר להבחנה בין איום לאזהרה: ״האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע?״ (פסקה 2 לחוות דעתו); השופט גולדברג הסכים למבחן העזר אך ראה במבחן ״המהות״ מבחן מכריע (פסקה 8).
- איום: מצב שבו למאיים יש השפעה או שליטה על התממשות האיום. לדוגמה: "אני אשבור לך את הרגליים" - המאיים מסוגל להוציא דבריו לפועל.
- אזהרה: מצב שבו הדובר מתריע על תוצאה שאין בשליטתו. לדוגמה: "אם תמשיך כך, אלוהים יעניש אותך" - למאיים אין שליטה על התממשות האירוע.
האם קללות נחשבות לאיומים?
לא בהכרח. הפסיקה הכירה בכך שקללות רחוב וביטויי כעס אינם מגיעים בהכרח לרף של איום פלילי. גם אמירה שמפחידה את השומע אינה תמיד איום. הפסיקה מבחינה בין איום לבין התראה או עצה שנועדו להביא את השומע למודעות לתוצאה אפשרית (ע״פ 103/88 ליכטמן נ׳ מדינת ישראל, פ״ד מג(3) 373 (1989)). כמו כן, האיום צריך להיות בפגיעה שלא כדין, ולכן הודעה על כוונה לפנות למשטרה אינה, כשלעצמה, איום כזה (ראו ת״פ (שלום י-ם) 4322-02-21 מדינת ישראל נ׳ פרץ, פס׳ 58 ו-60).
הכל תלוי בנסיבות, בהקשר, וביכולת המאיים להוציא דבריו לפועל. גם האמירות החריפות ביותר עשויות שלא להוות איום פלילי, אם ברור שאינן ממשיות ושהמאיים אינו מסוגל להוציא אותן לפועל.
איום על עובד ציבור - חומרה יתרה
המחוקק הישראלי מעניק הגנה מוגברת לעובדי ציבור במילוי תפקידם. בפועל, בתי המשפט מתייחסים לאיומים כלפי עובדי ציבור בחומרה יתרה, בשל הפגיעה בסמכות ובתפקוד הרשות הציבורית.
בנוסף, קיימת עבירה נפרדת של העלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין), שעונשה עד שישה חודשי מאסר.
זימון לחקירה בחשד לאיומים - מה עושים?
קיבלת זימון לחקירה במשטרת ישראל בחשד לעבירת איומים? חשוב להבין: כל דבר שתאמר בחקירה יכול לשמש נגדך. האופן שבו תציג את גרסתך, האופן שבו תגיב לשאלות החוקר, ואף שגיאות קטנות - עלולים להשפיע באופן מהותי על ההחלטה אם להגיש נגדך כתב אישום.
המלצות לפני חקירה:
- התייעץ עם עורך דין פלילי בטרם ההגעה לתחנה
- הבן את זכויותיך - כולל הזכות לשתיקה והזכות להיוועץ בעורך דין
- הכר את תרגילי החקירה הנפוצים
- הכן את עצמך לשאלות הצפויות
כתב אישום בעבירת האיומים
הוגש נגדך כתב אישום המייחס לך עבירת איומים? מדובר באירוע משפטי רציני בעל השלכות ישירות - פוטנציאל לעונש מאסר, רישום פלילי, ופגיעה בתעסוקה ובמעמד החברתי.
ייצוג מקצועי מאפשר:
- בחינה מדוקדקת של חומר הראיות
- זיהוי כשלים בתביעה
- הצגת נסיבות מקלות
- ניהול משא ומתן להקלה בעונש או לחלופות להליך הפלילי
עו״ד איומים בחיפה - ייצוג מקצועי
עו״ד ד״ר לירן אוחיון הוא עורך דין פלילי בחיפה, דוקטור למשפטים מאוניברסיטת חיפה וחבר לשכת עורכי הדין מאז 2011. הוא מייצג חשודים ונאשמים בכל שלבי ההליך הפלילי: מחקירה משטרתית, דרך שימועים ועד ייצוג בבתי המשפט.
המשרד מעניק שירות אישי, דיסקרטי ומקצועי ללקוחות מכל רחבי הצפון - חיפה, קריות, עכו, נהריה, כרמיאל, מגדל העמק, עפולה, טבריה ונצרת.
לקריאה נוספת: סחיטה באיומים - סעיף 428 | תקיפת עובד ציבור - סעיף 382א | זכויות החשוד בחקירה
הערה חשובה: האמור במאמר זה הוא מידע כללי ואינו ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לגופו. לייעוץ פרטי - פנו לעו״ד ד״ר לירן אוחיון, חיפה.